בהוספיס שאני מכיר, אמילי, אישה בסוף שנות השישים לחייה, גססה מסרטן השד. בתה ביקרה אותה מדי יום ונראה שהיה ביניהן קשר אוהב. אבל כשהבת הייתה עוזבת, כמעט תמיד אמילי הייתה יושבת לבדה ובוכה. לאחר זמן מה התברר שהסיבה לכך הייתה שבתה סירבה לקבל את מותה המתקרב, ובילתה את כל זמנה בעידוד האם 'לחשוב מחשבות חיוביות', בתקווה שכך תירפא מחלת הסרטן שלה. מה שקרה למעשה היה שאמילי נאלצה לשמור לעצמה את מחשבותיה, את פחדיה העמוקים ואת הבהלה והצער, בלי שהיה עימה מישהו שיעזור לה לחקור אותם, להבין את חייה או למצוא משמעות מרפאת במותה.
הדבר החשוב ביותר בחיים הוא לכונן תקשורת חמה ונטולת פחד עם אחרים, וזה חשוב עוד יותר לאדם הנוטה למות, כפי שהראתה לי אמילי.
לעיתים קרובות האדם הנוטה למות חש עצור וחסר ביטחון, והוא אינו בטוח בכוונותיכם כשאתם מבקרים אותו בפעם הראשונה. לכן אל תצפו שמשהו יוצא מן הכלל יקרה, אלא היו טבעיים ונינוחים, היו אתם עצמכם. לעיתים קרובות אנשים שנוטים למות לא אומרים את מה שהם רוצים או מתכוונים להגיד, והאנשים הקרובים להם לא יודעים מה להגיד או לעשות. קשה לפענח מה הם באמת מנסים לומר, או אפילו מה הם מסתירים. לפעמים גם הם עצמם לא יודעים זאת. לכן הדבר החשוב ביותר הוא ליצור אווירה רגועה ונטולת מתחים, בכל דרך שהיא נוחה וטבעית לכם.
לאחר שנוצרו אמון וביטחון, האווירה נעשית נינוחה יותר, וזה מאפשר לאדם הנוטה למות להעלות את הדברים שעליהם הוא באמת רוצה לדבר. עודדו אותו בחמימות להרגיש חופשי לבטא מחשבות, פחדים ורגשות בנוגע למוות. החשיפה הכנה והישירה של רגשות היא חיונית לכל טרנספורמציה – כדי להשלים עם החיים או למות בצורה טובה – ועליכם לתת לאדם חופש מוחלט ורשות מלאה לומר את מה שהוא רוצה לומר.
כאשר האדם הנוטה למות מבטא לבסוף את רגשותיו הכמוסים ביותר, אל תקטעו אותו, אל תתנגדו לדבריו ואל תמעיטו בערכם. אנשים הנוטים למות או אנשים שחולים במחלה סופנית נמצאים במצב הפגיע ביותר בחייהם, ותזדקקו לכל המיומנות ולכל הרגישות, החמימות והחמלה האוהבת שתוכלו לגייס כדי לאפשר להם לחשוף את עצמם. למדו להקשיב, ולמדו לקבל בשקט: שקט פתוח ושלו שגורם לאחר להרגיש שמקבלים אותו. היו נינוחים ככל האפשר. שבו עם החבר או עם קרוב המשפחה הנוטה למות כאילו אין לכם שום דבר חשוב יותר או מהנה יותר לעשות.
גיליתי שיש שני דברים שמועילים בכל המצבים הקשים בחיים: שכל ישר וחוש הומור. להומור יש יכולת נפלאה להפוך את האווירה לקלילה יותר. הוא עוזר לשים את תהליך המיתה בפרספקטיבה הנכונה והאוניברסלית שלו, ומפר את רצינות היתר ואת הכבדות שבמצב. השתמשו בהומור באופן עדין ורגיש ככל שתוכלו.
מניסיוני למדתי גם שחשוב לא לקחת שום דבר באופן אישי מדי. כשלא תצפו לכך, האדם הנוטה למות עלול להפוך אתכם למטרה לכל הכעס וההאשמה שלו. כפי שאומרת אליזבת קובלר־רוס, הזעם "מופנה לכל הכיוונים ומושלך על הסביבה ללא הבחנה". לכן אל תחשבו שהזעם הזה באמת מכוון אליכם. הבנת הפחד והצער שמהם נובע הכעס תמנע מכם להגיב בדרכים שעלולות להזיק למערכת היחסים שלכם.
ייתכן שתתפתו להטיף לאנשים הנוטים למות או לתת להם את הנוסחה הרוחנית שלכם. הימנעו מפיתוי זה באופן מוחלט, בעיקר אם אתם מרגישים שהם אינם מעוניינים בכך. איש אינו רוצה 'להיוושע' בעזרת אמונותיו של אדם אחר. זכרו שמשימתכם איננה להמיר את אמונתו של מישהו, אלא לעזור לאדם שעומד מולכם להתחבר לכוחותיו שלו, לביטחונו, לאמונתו ולרוחניות שלו, יהיו אשר יהיו. כמובן, אם הוא פתוח לנושאים רוחניים ובאמת רוצה לדעת מה דעתכם בעניין, אינכם צריכים למנוע זאת ממנו.
אל תצפו מעצמכם ליותר מדי, ואל תצפו לכך שעזרתכם תחולל ניסים או 'תציל' את האדם הנוטה למות, כי אתם רק תתאכזבו. אנשים מתים כפי שחיו וכפי שהם. כדי לכונן תקשורת אמיתית, עליכם להתאמץ לראות את האדם לאור חייו, אופיו, הרקע וההיסטוריה שלו, ולקבל אותו ללא סייג. כמו כן, אל תצטערו אם נדמה לכם שלעזרה שלכם יש השפעה מזערית בלבד ושהאדם הנוטה למות אינו מגיב לה. איננו יכולים לדעת מהן ההשפעות העמוקות יותר של עזרתנו.
להראות אהבה ללא תנאי
האדם הנוטה למות צריך להרגיש שאוהבים אותו ללא תנאי, ושהוא משוחרר מכל ציפייה. אל תחשבו שעליכם להיות מומחים באיזשהו אופן. היו טבעיים, היו אתם עצמכם, היו חברים טובים, והאדם הנוטה למות ירגיש שאתם באמת איתו, מתקשרים איתו בפשטות ובגובה העיניים, כאדם לאדם.
אמרתי: "גלו כלפי הנוטה למות אהבה ללא תנאי", אבל במצבים מסוימים הדבר רחוק מלהיות קל. ייתכן שיש לנו היסטוריה ארוכה של סבל עם האדם הזה. ייתכן שאנחנו מרגישים אשמה על מה שעוללנו לו בעבר, או שאנחנו מרגישים כעס או טינה על מה שהוא עולל לנו.
לכן הרשו לי להציע שתי דרכים פשוטות שבעזרתן תוכלו לשחרר את האהבה הטמונה בכם כלפי האדם הנוטה למות. אני ותלמידיי עובדים עם אנשים הנוטים למות, ומצאנו ששתי הדרכים האלה יעילות מאוד. תחילה, הביטו באדם שמולכם וחשבו עליו כעל מישהו שהוא ממש כמוכם, עם אותם צרכים, עם אותו רצון בסיסי להיות מאושר ולהימנע מסבל, עם אותה בדידות, אותו פחד מן הלא־ידוע, אותם מחוזות נסתרים של עצב, אותם רגשות מודעים למחצה של חוסר ישע. אם תעשו זאת באמת, ליבכם ייפתח כלפי אותו אדם ותשרור ביניכם אהבה.
הדרך השנייה, שהיא בעיניי אף יותר יעילה, היא לשים את עצמכם ישירות וללא פחד במקומו של האדם הנוטה למות. דמיינו שאתם שוכבים במיטה שמולכם ושאתם עומדים למות. דמיינו את עצמכם שם, כואבים ובודדים. ואז שאלו את עצמכם בכנות: למה אני זקוק יותר מכול? מה הייתי רוצה יותר מכל דבר אחר? מה הייתי רוצה מהחבר שעומד מולי?
אם תנסו את שני התרגולים האלה, אני חושב שתגלו שמה שהאדם הנוטה למות רוצה הוא בדיוק מה שאתם הייתם רוצים: שיאהבו ויקבלו אתכם כפי שאתם.
נוכחתי לעיתים קרובות שאנשים שסובלים ממחלות קשות משתוקקים למגע, ושיתייחסו אליהם כאל אנשים חיים ולא כאל מחלות. נוכל להעניק להם נחמה רבה אם פשוט ניגע בידיהם, נישיר מבט אל עיניהם, ניתן להם עיסוי קל או חיבוק, או פשוט ננשום בעדינות בקצב שלהם. לגוף יש שפת אהבה משלו: השתמשו בה ללא פחד, ותגלו שאתם יכולים להביא לנוטים למות הקלה ונחמה.
הוספת תגובה